מאז גלינו מארצנו מפני חטאינו, התרכזו סביב בית הכנסת חיי הציבור והפרט, בתקופת מנוחה כבעת צרה, בימי שמחה כבימי אבל. בכל שנות נידודיו של עם ישראל עמד בית הכנסת במרכז חייו של העם היהודי, בית הכנסת היה ליהודי למשיב נפש, בו מצא מרגוע לנפשו, ובו התנחם ומצא צרי למכאוביו.
בית הכנסת שימש כמבצר העם והיווה בית היוצר לנשמתו, מקום להתעוררות נפשית עילאית, בית הכנסת הינו המשפיע הגדול ביותר על האדם, לרוך, לטוהר, לאהבה ולאחוה. רק שם משתחרר היהודי מנטל החולין המעיק עליו ומתמלא רוך ודבקות בטוב ובנעלה, רק שם התפרק מדכדוכו ושפלותו, והרגשתו הרוחנית גבהה למרומי עד.
יחודם של בתי הכנסת בגולה היא הנכונות לקבל כל יהודי באשר הוא ללא היבט על סוג הכיפה או הכובע המונחת על ראשו. כל יהודי בגולה יכול לחוש עצמו שייך לבית הכנסת ומיד עם כניסתו לבית מקדש מעט הוא נהפך בו לבן בית. לעומת בתי הכנסת בישראל (אם כי לא בכולם), ששם מבקר המזדמן אליהם עשוי לא אחת להיות נבוך ולא שייך, עד שלעיתים ניתן לחשוב שמדובר במועדון חברים בלבד.
לפי יומנים ועדויות שונות, נשמעים הדים לתופעה כבירה ומרשימה זאת, יהודים היו מהלכים באפילה ובתעלות חשוכות נסתרות מעיני האויב כאשר סכנת מוות מרחפת מעל ראשיהם, בדרכים עקלקלות בנפתולי שבילים, חשו היהודים אל בתי הכנסת שהוקם בחשאי, נשמו לרווחה כשזכו להגיע ולעבור את מפתנו. הקמת בית כנסת היווה סמל לעצמאות רוחנית.
גם שונאי ישראל הכירו בכח העצום של מבצרי בתי הכנסיות ובתי המדרשות. בכל מקום אשר גברו ידי אויבינו, שלחו חיציהם בראש ובראשונה כנגד בתי הכנסת ודרשו את סגירתו. אולם, ב"ה לא פסקו היהודים להתפלל בבית הכנסת מתוך מסירות נפש.
יחודם של בתי הכנסת בגולה היא הנכונות לקבל כל יהודי באשר הוא ללא היבט על סוג הכיפה או הכובע המונחת על ראשו. כל יהודי בגולה יכול לחוש עצמו שייך לבית הכנסת ומיד עם כניסתו לבית מקדש מעט הוא נהפך בו לבן בית.