בחברה של ימינו יש פריחה אדירה של ספרים ויועצים, שכל מטרתם להסביר לך, שבעצם איננו יודעים כיצד לחיות. האחד מביא הוכחות מאלפות, שאיננו יודעים איך לאכול; רעהו משכנע אותך שאיננו יודעים כיצד לישון; השלישי מגייס את כל כשרונו הרטורי בניסיון להוכיח, שהסיבה לכל בעיותינו ומחלותינו היא עמידה בלתי נכונה. כשמקשיבים לכל המומחים הללו מתחילים להתפלא, איך זה שבכל זאת אנו עדיין חיים.
אין אני רוצה לנקוט עמדה בדבר כל התאוריות והשיטות הללו, אם כי אין ספק שתחלואים רבים אכן נובעים מאי שימוש נכון בגופנו. הרמב”ם (=רבי משה בן מימון ), מפרט בספרו משנה תורה (בהלכות דעות), מהו אורח חיים הנכון של האדם. הרמב”ם מבטיח שכל מי שינהג כך מלידתו, הוא (=הרמב”ם) ערב לו שלא יבוא לידי חולי לעולם. אך הפריחה של המומחים היועצים והספרים למיניהם לא באה בחלל ריק. אנשים רבים מרגישים שמשהו משובש בצורת חייהם, ומזה נובעים כל המתיחויות, התסכולים, החיפושים והתהיות.
“הוראות שימוש”
בעצם, אין הדבר מפליא כלל. תארו לעצמכם שהיו מוסרים לידיכם מכונית, מבלי ליידע אתכם כיצד להפעילה ואלו טיפולים יש לעשות בה. ברור שבתוך זמן קצר תצא המכונית מכלל שימוש עקב הפעלה בלתי נכונה. וכי ה’מכונה’ הזאת שנקראת אדם, אינה זקוקה ל’הוראות שימוש’ המיוחדות לה?
לבעלי החיים יש ‘הוראות שימוש’ המוצפנות בתוך האינסטינקטים שלהם. האפרוח יודע מה לעשות כדי לבקוע את ביצתו והוא יודע מיד כיצד למצוא את מזונו. הציפורים הנודדות יודעות בעצמן לאן לעוף עם בוא החורף, ואין איש צריך ללמדן זאת. אולם האדם אינו יכול לסמוך על חושיו הטבעיים. הם אינם מפותחים כמו אצל בעלי החיים, וגם עובדת היותו בעל תבונה מפחיתה מכוחם של האינסטינקטים להנחות את אורח חייו. לכן צריך האדם ללמוד מאנשים אחרים ומנסיונו האישי כיצד לחיות נכון, ואחרי כל זאת עדיין אין הוא יודע…
אך גם לאדם ניתנו מעין ‘הוראות שימוש’. אלוקים בורא העולם ומנהיגו, גילה לאדם כללי יסוד באורח חיים נכון, בריא לגוף ובריא לנפש, וצריך רק לפתוח את ‘ספר ההוראות’ ולנהוג על פיהן.
מצוות התורה, נוסף על כך שהן מקשרות בין האדם לבין בוראו, הן גם מבטיחות מסגרת חיים תקינה, בריאה ונכונה.
הכשרות עוזרת בשמירת הגוף
הרפואה המודרנית אימצה חלקים מסויימים משיטתו של הרמב”ם בנושא הרפואה. כידוע מפורסם היה הרמב”ם גם כרופא דגול בדורו (ראה אגרות הרמב”ם [במבוא לאגרת תימן בהוצאת מוסד הרב קוק] עמ’ פד), הוא ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים הגיוניים, המבוססים על המציאות הרפואית, הוא קבע כעיקרון. שכל מה שאסרה התורה באכילה – מזיק הוא לגוף האדם, וכל מה שהתירה התורה לאכול – אין בו משום נזק לגוף האדם; כל זאת – בשמירה מתאימה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על אכילה במועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. בדרכו היחודית מסיק הרמב”ם שמה שהתורה קבעה שהוא כשר הוא לא רק מהיבט דתי כי אם מבחינה רפואית.
עוד קבע הרמב”ם שעל פי הרקע והמציאות הרפואית העדר קשקשים בדג (הגורם לאיסור הדג באכילה) הוא סימן ותו הכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק אלוקים, הרופא כל בשר, הוא היודע באופן נכון כי בעל חיים מסוים (במקרה זה: דג חסר קשקשים) מזיק לבריאות האדם, ואילו הדג בעל הקשקשים – ראוי למאכל.
בדרך זו משתדל הרמב”ם להוכיח, כי כל סימני הטהרה והטומאה בבעלי החיים אינם אלא סימני היכר עבורנו, שאיננו בקיאים בתכונות המזון שאנו אוכלים. התורה הקפידה איפוא, באמצעות דיני הכשרות הללו, לתת לנו את המפתח המתאים לדעת מה טוב ומה אסור לבני האדם.
זה מספר שנים שמתקיימת תערוכת כשרות בארה”ב כאשר כל ספקי המזון הכשר מציגים את מרכולתם ומשנה לשנה גדל מספרם של לקוחות לא יהודיים בעיקר מוסלמים המעוניינים במזון הכשר דווקא וזאת לטענתם משום שהוא יותר נקי ויותר בריא.
הכשרות כשומרת הנפש
הוגי דעות אחרים ביהדות, בחלקם בעלי ידע רפואי רב, כמו רבי משה בן נחמן (=הרמב”ן), אשר חלקו על שיטתו של הרמב”ם בנימוקים רבים (הם טענו, בין היתר: הרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלות האסורים – האם בריאותם נפגמת בשל כך?..).
טענת הרמב”ן היתה, שבמאכלים האסורים מן התורה אין נזקים לגוף האוכל, כי אם לנפשו.
הרמב”ן טען כי אופייני הדבר, שכל העופות שנאסרו לאכילה הם עופות טורפים ודורסים (נשר, נץ, פרס), ואילו העופות שהותרו באכילה (תרנגולים, יונים, ברווזים, ברבורים) אינם טורפים או חומסים. לדעת הרמב”ן נודעת השפעה לאכילת העופות הטורפים ולהתמזגות בשרם בגוף האדם – נותר משקע כלשהו על טבעו, אופיו ומידותיו של האוכל.
בדרך זו ניתן גם להבין את איסור אכילת הדם, אותו חזרה ושנתה התורה בכמה מקומות: באכילת הדם יש משום הרגל לאכזריות ולפיתוח מידות הרסניות ורצחניות. “הדם הוא הנפש”, והנפש עלולה להיפגע, אם הדם ישמש למזוננו.
רוב ימיו של אדם עוברים עליו באכילה. המזון הגשמי נכנס אל תוכו ונבלע באיברים. כיצד זה משפיע עליו? עד כמה יש משמעות רוחנית לאכילה לא תקינה? לא, אין הכוונה לאוכל בריא, אוכל טבעי אורגני, למרות שגם זה חשוב, הכוונה היא לאוכל המזיק רוחנית לאדם.
ידוע לכל, כי מזון כשר מסייע לתיקון הרוחני של אדם, והיפוכו במזון הלא כשר. טהרת הנפש לא תושג באכילה לא מבוקרת, באכילה של מוצרי מזון שכשרותם מפוקפקת. האכילה של האוכל הלא כשר פוגמת את הנפש שלנו, גם אם אנחנו לא יודעים על כך. גם אם אנחנו סומכים על המערכת ואומרים “אם זה לא כשר, זה על ראשו של הרב המכשיר” אז לא כל כך, אין זה רק אחריות ההכשר, אלא גם האחריות של כל אחד ואחד מאיתנו.
הכשרות שומרת עלינו כעם
לעומת זאת יש הוגים במחשבת ישראל, שנימקו את דיני הכשרות היהודיים כנובעים לא משום דאגה לנזק גופני או נפשי, אלא משום דאגה לייחודו, לעצמאותו ולשמירת קיומו של העם היהודי לבל יתבולל בין הגויים.
איסור אכילת פת של נוכרים ואיסור שתיית יין נסך נאסר בהלכה “משום בנותיהם”. כלומר, שמא מחמת קרבת יתר יבוא אדם להתחתן עם מישהו/מישהי שלא מבני העם היהודי. לכאורה מה הקשר בין זה לדין השמירה על הנפש והגוף?
אלא היא הנותנת וחששו גדולי ישראל שבשל קרבת יתר ומשום מגע חברתי הדוק עלול לבוא יהודי לידי נישואי תערובת, לכן עשו חכמים סייג והגבלה והתריעו בפני כל יהודי מקרבת יתר וטשטוש כל תחום רעיוני ומעשי בין העם היהודי לשאר העמים.
לסיכום, כשאנחנו נכנסים לאכול במסעדה, במלון או קונים מזון מוכן, נזכור כי אנחנו יכולים לפגוע בעצמנו, לקלקל את נפשותינו. לא נכניס כל דבר לפינו, כי אנחנו רוצים להיות טהורים, אנחנו עובדים על זה רבות ויכולים ברגע אחד לקלקל. אנשים המקפידים על כשרות, הם בני אדם רגילים לגמרי, החיים נכון, על פי ‘הוראות השימוש’ של ה’יצרן’.